בועז מזרחי אדם, לא חשב שהוא יהיה יינן. אף אחת מחוויות הילדות שלו לא הכינה אותו לזה. בועז גדל בעכו, עיר שהים הוא חלק בלתי נפרד ממנה, ולא מעט מחוויות הילדות שלו, קשורות לכחול הגדול, בין השאר הודות לאביו, חובב ים מושבע שלקח אותו להפלגות בכלי שיט שונים ושממנו הוא ירש את האהבה לים. "אני גר בגליל העליון כי כאן אני עובד". הוא אומר. "מתסכל אותי שאני צריך לנסוע חמישים דקות כדי להגיע לים, אז אני הולך לשחות". הדרך של בועז מעכו אל לימודי יין באיטליה ומשם ליקב הרי גליל, שממנו הוא נפרד השנה לאחר כעשר שנות עבודה כיינן, עוברת בעיר נוספת על חוף הים התיכון: תל-אביב.

עכו - פלורנטין – טוסקנה – קצרין

בשנות התשעים של המאה שעברה, בועז החליף את הצלילה במעמקי הים לצלילה בפסקי דין, דינים ותקנות, במסגרת לימודי משפטים. בתקופת הלימודים הוא עבד כמלצר במסעדת "מארי אנטואנט", בפלורנטין ונחשף ליין איכותי, ולאחר שהוא סיים את הלימודים והוסמך לעסוק במשפטים, הוא הבין שהוא לא רוצה להיות עורך דין והתחיל לחקור לעומק את נושא היין. "לא ידעתי מה עושה יינן" הוא נזכר. "התקשרתי, נפגשתי עם כמה ייננים והתרשמתי מהפתיחות שלהם". העיסוק היום יומי בעבודה עם חומרי גלם מהטבע, ויצירה של מוצר חקלאי אסתטי, דיברו אליו. עכשיו, נשאר לו רק לברר איפה לומדים לעשות את הזה. אחרי סבב נוסף של התייעצויות ההחלטה התקבלה: איטליה. בועז נסע ללמוד בפקולטה לחקלאות של אוניברסיטת מילאנו, סיים תואר ראשון בייננות ולימודי גפן ועבד ביקבים בטוסקנה, ונטו ופיאמונטה. ואז הגיעה ההצעה מיקב רמת הגולן.

לא לטמון את הראש בחול

בועז חזר לישראל כאיש מקצוע בשנת 2004, התמקם בגליל העליון, והצטרף אל צוות הייננים של יקב רמת הגולן. בשנת 2009 הוא עבר אל צידו השני של עמק החולה והחל לעבוד ביקב הרי גליל לצידו של היינן הראשי מיכה ועדיה. כמי שגדל לחופי הים התיכון ולמד בין הגבעות הירוקות של איטליה, הוא התחבר בקלות אל ערכי הקיימות שאימץ היקב. "כחברה אנושית אנחנו לא יכולים לטמון את הראש בחול" הוא אומר. "אנחנו צריכים להיות מודעים לכך שהרבה מאוד פעילויות שלנו מזיקות לסביבה, ואנחנו חייבים לצמצם אותן ככל האפשר למען הדורות הבאים, אבל גם בשביל מה שקורה כאן ועכשיו. 

הפלגה נעימה

לדברי בועז, "ככל שהגפן יותר בריאה הפרי יותר טוב", וכמו שאנחנו יודעים, ככל שהפרי יותר טוב, היין יותר טוב. דישון אינטנסיבי וריסוסים, יכולים לעזור, אבל ברוב המקרים מדובר בחומרים כימיים שלא מתפרקים ושבסופו של דבר, לאחר שהם נשטפים אל מקורות המים, הם מגיעים אל הים ומזהמים אותו. "גפן בריאה" הוא אומר" "יכולה להתמודד עם מחלות ומזיקים בלי כל החומרים הללו וגם להאריך ימים". בועז מרים עוגן השנה ומפליג אל עבר אתגרים חדשים. אנחנו מאחלים לו המון בהצלחה ובטוחים שאת ערכי הקיימות, יחד עם הכישרון והמסירות הוא ייקח איתו אל כל נמל בו הוא יחליט לעגון.

מהים השחור לים סוף

כמעט ארבע מאות וחמישים קילומטרים מפרידים בין חומות עכו שלחוף הים התיכון, לבין התחנה הבאה במסע מים לים שלנו: ריף הדולפינים באילת. אבל העקרונות אותם מממש בועז ביקב הרי גליל, זהים כמעט לאלה המיושמים בפרויקט שלחוף הים האדום. ריף הדולפינים שהוקם על ידי הביולוג הימי רוני זילבר ונפתח לקהל בשנת 1990, הוא אתר ייחודי המאפשר למבקרים ליהנות מבילוי בסביבה טבעית וליהנות מקרבתם של דולפינים שהגיעו מהים השחור ברוסיה. החזון שעל פיו הוקם הריף, מבוסס, בדומה לחזון על פיו פועל יקב הרי גליל, על הרצון ליצור קרבה בין האדם והסביבה ולתרום לחברה, בלי לוותר על עצמאות כלכלית.

הבחירה של הדולפינים

"האנשים שהקימו את הריף", אומר עומר ארמוזה, מנהל התפעול של האתר, "רצו לבנות מקום אחר, שעובד בצורה ייחודית עם הטבע ועם חיות הבר – הדולפינים". החשיבה הראשונית הייתה להשקיע בסביבה הקיימת ברצועת החוף של אילת ולגרום לדולפינים להרגיש שזה הבית שלהם. לאחר שש שנים של התאקלמות, נפתחו בשנת 1996 שערים ברשת שמגדרת את הריף, מתוך אמונה שהדולפינים ירצו לחזור אליו מתוך בחירה. זה לא נעשה מעולם, בשום מקום, אבל הדולפינים שהחלו לצאת לים דרך השערים שנפתחו, חזרו תמיד לבית החדש שלהם, אפילו כעבור מספר ימים בים הפתוח. בסוף שנת 2002 אחרי מספר אירועים שנבעו ממערכות יחסים בעייתיות בין הדולפינים לפני האדם, נסגרו הפתחים ברשת ואנשי הריף החלו לחשב מסלול מחדש.

מחוברים למקום

לאחר מספר שנים שבהן הריף היה סגור, שוקמה מערכת היחסים בין היונקים הימיים לבני האדם ובשנים האחרונות הוסרו הרשתות. " בשלוש השנים האחרונות, אין רשת בכלל בריף. הדולפינים חופשיים ומסתובבים, והריף משקיע המון מאמצים בהסברה חיצונית, כאשר הכללים שאנחנו מדברים עליהם עם האנשים רלוונטיים על כל מפגש עם חית בר בטבע, וגם עם הדולפינים". אומר ארמוזה. לדבריו הפעילות שמתבצעת במקום מיועדת לקהילה האילתית. "אנחנו מאוד מחוברים למקום שבו אנחנו נמצאים. אנחנו מנסים לייצר התנהגות סביבתית שמתקיימת בהלימה עם האג'נדה של המקום". כן. ממש כמו יקב הרי גליל, רק בדרום.

על פניו קיים מרחק עצום, לא גיאוגרפי בלבד, בין הגליל העליון למפרץ אילת ובין סיפורו של היינן בועז מזרחי אדם ויקב הרי גליל, לסיפורו של ריף הדולפינים באילת. אבל אי אפשר מהשאיפה המשותפת להתחבר לטבע, לסביבה ולחברה, שמאחדת בניהם. אין לנו ספק שזה ייקח קצת זמן, אבל אנחנו מאמינים שיום אחד, השאיפה הזו תהיה משותפת לכל בני האדם.